פסק-דין בתיק ת"א 51168-08

תביעה ותביעה נגדית לפיצוי בגין נזקי גוף.

במוקד המחלוקות - אחריות שילוחית או ישירה של מעבידה לתקיפה שביצע עובד בספק שלה. 

רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת

1. התובע הינו עצמאי, מסגר ובעל מסגרייה ברעננה [להלן - " המסגרייה"]. בין התובע לנתבע 1 [להלן - " הנתבע"] היכרות מוקדמת ויחסי עבודה טובים שכן התובע העסיק בעבר את הנתבע בעסק אחר בבעלותו. החל משנת 2001 עבד הנתבע כמתקין מערכות סטריאו לרכב, בסניף רעננה של נתבעת 2, שנוהל באותה עת על ידי גב' ליאת שלמה [להלן - " המעבידה", או  " אייס",  " הסניף" ו " המנהלת"]. בין הנתבע לבין המנהלת שרר "קשר טוב". נתבעת 3 הינה מבטחת אחריותה של אייס כלפי צד שלישי.

2. ב - 13.12.06 נועדה להתקיים בסניף ביקורת מנהלים. מסיבות לא ידועות, נזקקה המנהלת בדחיפות למתקן תצוגה של ג'אנטים [להלן - " המתקן"]. תפקידו של הנתבע היה לתלות את הג'אנטים על המתקן לצורך התצוגה. לאור היכרותו עם התובע, "שידך" הנתבע בין המנהלת לבין התובע. ה"שידוך" צלח וביום  10.12.06, פנה  הנתבע לתובע וביקש ממנו לבנות בדחיפות מתקן עבור המעבידה.

3. כבר בצהרי אותו יום הגיעו הנתבע והמנהלת למסגרייה על מנת לסכם את פרטי ההזמנה. לאחר הסיכום, שילמה המנהלת לתובע כפי דרישתו סכום של 1,100 ש"ח. אמנם בכספת הסניף עמדו לרשותה של המנהלת כ - 700 ש"ח, אך היא ביקשה וקיבלה אישור ממנהל "מעליה" לתשלום הסכום כולו. למחרת, בבוקר ה -  11.12.06 הגיעו הנתבע והמנהלת למסגרייה, בדקו את המתקן שבנה התובע ומצאו אותו תקין.

4. ב - 12.12.06 הגיעה המנהלת לבדה אל המסגרייה. היא הביאה עימה ג'אנט לדוגמא. התברר שהמתקן אינו מתאים לתצוגה לאור מידותיו של הג'אנט. הצדדים חלוקים לגבי אחריות לאי ההתאמה, האם של המעבידה או של התובע. כך או כך, ביקשה המנהלת מהתובע לערוך שינוי במתקן והוא הסכים, אך התנה זאת בתשלום של 200 ש"ח נוספים [להלן - " תוספת תשלום"].  המנהלת הסכימה בלית ברירה ולאור הדחיפות. היא התנתה את תוספת התשלום במסירת המתקן לאחר שינוי, כבר למחרת בבוקר, שכן זהו יום התצוגה לו דרוש המתקן. וכך סוכם.

5. באותו ערב התקשרה המנהלת אל הנתבע. היא סיפרה לו על תוכן פגישתה עם התובע. בהמשך  הורתה לו להגיע למחרת בבוקר למסגרייה ולקחת את המתקן בדחיפות כאשר היא עצמה תגיע למסגרייה בצהריים על מנת לשלם לתובע את תוספת התשלום. הנתבע חש בקולה זעם, אם כי לא ידע למקם את מקורו, האם על התובע שטעה במידות לשיטתה וכעת דורש תוספת תשלום או על הנתבע ש"שידך" בינה לבין התובע. המנהלת ידעה שהתובע לא ימסור את המתקן אלא אם יקבל את תוספת התשלום. היא לא אמרה לנתבע מה עליו לעשות אם יסרב התובע למסור את המתקן.

6. הנתבע התקשר באותו ערב אל התובע. הוא אמר לו שהמנהלת רוצה שהוא זה שישא בתוספת התשלום ומכיסו הפרטי. לאחר תחנונים, הסכים התובע להפחית מהתוספת ולהעמידה על 150 ש"ח + מע"מ. התובע ביצע את השינוי הנדרש במתקן.

7. למחרת בבוקר הגיע הנתבע אל המסגרייה. הוא לא היה מצויד בתוספת התשלום שכן המנהלת לא נתנה בידו כסף לשם כך ולא הגיעה באותו יום לסניף. האירוע ברובו נקלט על ידי מצלמות האבטחה של הנגרייה, אחת בפנים ואחת בחוץ, אך ללא קול. כעולה מקלטת המצלמה החיצונית, עמד הנתבע מחוץ לנגרייה מספר שניות כשידיו בכיסיו. לאחר מכן נכנס אל הנגרייה ופגש בתובע. חלק זה של האירוע נקלט במצלמה שבתוך הנגרייה. אין חולק שעם כניסתו ביקש הנתבע מהתובע למסור לו את המתקן, התובע סירב והתנה זאת בתשלום התוספת תחילה. הנתבע לקח "פקקים" הדרושים למתקן והכניס אותם לכיסו. לאחר מכן אחז במתקן וניסה לצאת עימו מהמסגרייה. התובע התנגד לכך ומשך את המתקן אליו. הנתבע מצידו משך את המתקן אליו. התובע באחזו במתקן הדף אותו אל עבר פניו של הנתבע. זווית הצילום אינה מאפשרת לראות האם נפגע הנתבע מההדיפה. הנתבע הדף את המתקן אל פניו של התובע ופגע בסנטרו. התובע עזב את המתקן, הנתבע תפס בידו הימנית בצווארון חולצתו של התובע ואז החלו תנועות של גרירה מצד הנתבע או דחיפה החוצה מצד התובע. הדברים לא נקלטו במלואם במצלמה שבתוך המסגרייה. התמונה הבאה מתקבלת ממצלמה הממוקמת מחוץ לנגרייה. הנתבע נצפה כשהוא נאבק עם התובע, לאחר מכן גורר אותו אל המדרכה מחוץ לנגרייה, כשהוא אוחז בו בידו השמאלית ומכה בו בידו הימנית, ממשיך להכותו,  התובע מנסה לגונן בידיו על ראשו, נופל ארצה, הנתבע ממשיך במכותיו ואף מרים את ראשו ומביט הצידה, ואז מתקרב עובר אורח בצעדים מהירים, מנסה לנתק בין הנתבע לתובע השכוב על הארץ, הנתבע מסרב, מגיעים שלושה עוברי אורח נוספים ומצליחים לעשות כן בסופו של דבר. הנתבע מסתלק מהמקום והתובע מתרומם על רגליו.

זהו אירוע התקיפה נושא התביעה.  

8. לאחר מכן הובל התובע על ידי בתו לחדר מיון בבית החולים מאיר.  הנתבע מצידו פנה לקופת החולים שלו והתלונן על חרדות.

9. בהמשך אותו בוקר של ה - 13.12.06, מסרו הן התובע והן הנתבע הודעות חשוד במשטרת כפר סבא. בסופו של דבר הוגש נגד הנתבע בלבד כתב אישום, שלימים תוקן  [ת. פ. 2031/07, שלום כפר סבא]. וכך נכתב בכתב האישום המתוקן:

.... על רקע מחלוקת של המתלונן והנאשם בנוגע לעלות עבודה שביצע עבורו המתלונן, תקף הנאשם את המתלונן שלא כדין ובניגוד להסכמתו, בכך שלאחר שהמתלונן הניף לעבר הנאשם מתקן ברזל אשר פגע בפניו משך הנאשם את המתלונן אל מחוץ לעסק, הכה בפניו ובגופו מספר פעמים, הפיל את המתלונן אל הארץ ובעט בו, וזאת עד אשר הרחיקו את הנאשם מהמתלונן. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות של ממש ... הוראת החיקוק: תקיפה הגורמת חבלה ... .".

10. הנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הביע חרטה והורשע בהכרעת דין, כיום - חלוטה. במסגרת גזר דינו, חויב הנתבע לפצות את התובע בסכום של 1,500 ש"ח ועשה כן. 

11. הנתבע דיווח למעבידה על האירוע. המעבידה זנחה את המתקן, לא שילמה לתובע את תוספת התשלום ולא לקחה ממנו את המתקן. המעבידה לא קיימה בדיקה של האירוע והמשיכה להעסיק את הנתבע.

המחלוקות

12. הנתבעים מודים כי הנתבע תקף את התובע במתכוון ובכך קמה לו עצמו אחריות לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן - " פקודת הנזיקין" או " הפקודה"]. המחלוקת הראשונה הינה באשר לאשמו של התובע. לטענת הנתבעים הביאה התנהגות התובע לידי אשמו של הנתבע ולחילופין יש לייחס לו אשם תורם. על כן עליו לשאת בחלק מהנזק לפי מידת אשמו. בנוסף, לטענת הנתבע, בתביעתו הנגדית, על התובע לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התנהגות התובע, בה הוא רואה תקיפה נגדית.

התובע כמובן חולק על כך. מחלוקת זו תוכרע לאחר קביעת ממצאים עובדתיים.